ליויתי היום את בתי לפעילות הסיכום של ילדי נתיב האור.
חברת החשמל בשיתוף משרד החינוך, ומרכז השלטון המקומי יזמה ופיתחה תכנית חינוכית חברתית קהילתית – "נתיב האור".
תוכנית "נתיב האור" המחנכת לאורח חיים בטוח בעידן חשמלי, יצאה לדרך בשנת 2005 מתוך כוונה לעודד ילדים – ובאמצעותם את הוריהם ומעגלי קהילה נוספים – להתנהגות נבונה ובטוחה בסביבה צורכת חשמל. תוכנית "נתיב האור" נולדה כתוצאה מן הצורך להתמודד עם בורות וחוסר בקיאות בציבור בנושא בטיחות בשימוש בחשמל. בעקבות עשרות מקרים של התחשמלות ילדים, ביניהם גם מקרים מצערים של התחשמלות ילדים שטיפסו על עמודי חשמל. קהל היעד שהוגדר הוא ילדי כיתות ד'- ו', גילאים שבהם רמות הסיכון בשימוש בחשמל גבוהות, והפעילות החינוכית עימם מתאפשרת גם על פי התוכניות הקיימות במשרד החינוך.
הפעילות היום התקיימה באתר חפציבה. מעל 5,000 תלמידים מכל הארץ, מכל המגזרים זרמו בעשרות אוטובוסים בשעות הבוקר למקום ובארגון יוצא מן הכלל קבוצות קבוצות לפי יישובים התפזרו בשטח הרחב לביצוע פעילויות חינוכיות בתחום החשמל והאנרגיה (פעילות שהתחילה בעצם כבר באוטובוס על ידי חידונים שהציגה המדריכה המקסימה ויקי).
אני חייבת לומר שמעבר לחשיבות של התוכנית, ולפעילות המבורכת בכל הנוגע לחינוך הדור הבא למודעות סביבתית מה שהרשים אותי ביותר היה המבצע המרשים של ארגון היום באופן מופתי. 5,000 תלמידים ועשרות מלווים, פעלו בשטח יותר מארבע שעות והכל תקתק באופן יוצא מן הכלל. המקום היה ערוך לקליטת כל האוטובוסים, עמדות רישום פעלו בזריזות, כל קבוצה קיבלה מיד חולצות וכובעים בצבעים שונים לפי המסלול שלקחו בשטח. מיד לאחר מכן חולקו בקבוקי מים וחטיפים לארוחת בוקר קלה. לכל תחנה בשטח היו למדריכים את כל החומרים שצריך בלי שחסר דבר. בהמשך חולקה ארוחת צהריים מגוונת יחד עם בקבוקי שתייה נוספים בזמן שהילדים צפו במופע מרכזי של נציגים יישובים שונים יחד עם הכרזת תוצאות הזוכים בתחרות הכרזות השנתית (שלא לדבר על חלוקת אלף שלטים אלקטרוניים לכל קבוצת ילדים כדי להשתתף באופן מקוון בחידון שהקריאו בעברית וערבית יחד). והפה נשאר פעור למראה עשרות אוטובוסים יוצאים באופן מסודר, אחד אחרי השני לפי תיאום הסדרנים ותוך מספר דקות כבר לא היינו שם.
איני יודעת מי המארגנים הרשמיים של היום, אם אלא אנשי חברת החשמל, אנשי אגד תיור או גוף אחר – אבל אני חייבת לומר – שאפו! היו פה כל כך הרבה מקומות ליפול בהם ולתת לקהל הישראלי העייף והמותש על מה להתלונן – אבל כלום. כל הכבוד על הפעילות השנתית ועל הסיום המכובד בהחלט.
בשבוע שעבר הסתובבתי עם בתי הקטנה בין דוכנים רבים במסגרת פסטיבל "פשפשוק" במודיעין. אנשים רבים פרשו שמיכה או באו עם שולחן ופיזרו פריטים רבים שאינם צריכים עוד למכירה במחיר מוזל. היה שם הכל מהכל. מספרים ומשחקי קופסא ישנים ועד לפריטי אספנות כגון מצלמות עתיקות, משקפות, מטבעות ומשקולות.
רכשתי לקטנה משקפי שמש בחמישה שקלים, פנס חביב בעשרים ש"ח לקראת טיול הצופים של הבת הגדולה יותר ואף שרשרת חביבה לעצמי.
ואז נתקלתי בשמיכה פרושה על הדשא ולידה כמה ילדים חביבים ואנרגטיים שמיד קפצו על ההזדמנות שעברתי בסביבה ומיד הציגו לי את המוצר המקורי מעשה ידיהם מדפי מחברת שכבר אינם צריכים. רובים ואקדחים שאפילו פועלים עם כדורי נייר.
מלאכת הכנת הרובים בודאי עזרה להורים שלהם עם קצת שקט בבית
היה נחמד לראות את החשיבה היצירתית שלהם לניצול חומרים קיימים בבית ליצירת משחק מהנה לילדים שאפילו אפשר למכור אותו. אם היה לי בן צעיר כנראה שהייתי רוכשת לו איזה עוזי משוכלל שישעשע אותו לכמה שעות עד שיתפרק. הבת שלי היתה הרבה יותר מרוכזת בעמדת האיפור שהיתה ליד.
כבר הצגתי בעבר את מחשבותי בנושא אבל הן צפות מחדש בכל פעם שאני קוראת כתבה שכזו: "שיאני צריכת המים בתעשייה". מתוך הכתבה בכלכליסט: "שיאנית הצריכה של מים בתעשייה ב־2011 היתה רותם אמפרט נגב, חברה־בת של כיל, שקיבלה הקצאה של כ־9.8 מיליון קוב מים המשמשים ליצירת קיטור המסייע בכריית פוספטים. מדובר בכמות מים הגבוהה פי עשרה מכל שוק המים המינרליים יחד." נתונים מתוך הכתבה:
הצרכן הפרטי משלם ביוקר על המים שנותנים לו ומבקשים ממנו בכל קמפיין, בבקשה, חסכו במים כי ישראל מתייבשת. למה לא מייבשים את התעשייה שלוקחת 95 מיליון קוב מי שתייה? למה אנחנו כחברה נושמים לרווחה בכל פעם שיורד גשם, כדי לעזור לישראל המסכנה ולכנרת המתייבשת אך אנחנו לא חושבים ליצור לחץ ציבורי לבחינה קפדנית בכל הנוגע לכמויות המים שהולכות לתעשייה במחירי רצפה (ממש מתחננים שיבזבזו אותם) ועוד לתעשיות מזהמות? תעשייה שמשתמשת במי שתייה ומזהמת את הסביבה בעזרתם צריכה לשלם כפול מהצרכן הפרטי שמנסה לחסוך בקניית מים מינרליים ומוכן לשתות מי ברז עם פלואור. למה אני צריכה לייבש את הגינה הפרטית שלי ותעשיית פוספטים תשגשג?! כדאי לקרוא כמה מזהמת חברת רותם-אמפרט.
מתסכל.
חברת KPMG חישבה שאם חברות היו צריכות לשלם על העליות הסביבתיות הכרוך בתהליך הייצור שלהן הן היו נדרשות לשלם 41% מהרווחים. שם הכל מתחיל ונגמר.
ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה ביום ראשון את הצעת החוק של המשרד להגנת הסביבה לטיפול סביבתי בציוד אלקטרוני. הצעת החוק מטילה אחריות על יצרני ויבואני מוצרי אלקטרוניקה, סוללות ומצברים בישראל לממן את הפינוי והטיפול בפסולת שנגרמת מהמוצרים אותם הם משווקים. משקל פסולת הציוד האלקטרוני והחשמלי בישראל מוערך בכ- 85,000 טון בשנת 2010.
מעיקרי החוק:
יצרן או יבואן של ציוד אלקטרוני יחויב למחזר 50% מסך משקל הציוד האלקטרוני שמכר בשנה
בתי עסק המוכרים מוצרים אלקטרונים יחויבו להעניק שירות החזרת מוצרים אלקטרונים ללא תשלום בעת רכישת מוצרים חדשים מאותו סוג
בתי עסק המוכרים סוללות ומצברים יחויבו להתקין מכלים ייעודיים לסוללות ומצברים משומשים, וליצור נקודות החזרה זמינות לציבור
החל משנת 2020, תיאסר הטמנת פסולת ציוד אלקטרוני שאינה תוצר לוואי של מיחזור או השבה
תוטל אחריות על הרשויות המקומיות לבצע הפרדה ופינוי של פסולת מציוד אלקטרוני מהמגזר הביתי
כל זה טוב ויפה ומתווסף ליוזמות רבות אחרות לטיפול בפסולת המוצקה האימתנית בישראל. אבל על זה בטח כבר קראתם בעיתונים או שמעתם ברדיו. אני רוצה לחשוף מיזם מקסים שפועל בתחום כבר זמן מה ואני מקווה מאד שעם קבלת החוק הזה יהפוך להיות הרבה יותר מבוקש ופעיל. Ecommunity, אקולוגיה לקהילה מוגנת בע"מ. המיזם עוסק במיחזור פסולת אלקטרונית על ידי אנשים עם צרכים מיוחדים. הפעילות במיזם מתאימה לסוגים שונים של נכויות ומגבלות פיזיות ומנטליות. לדוגמא, כיום עובדים במיזם אנשים בעלי אוטיזם, אנשים לאחר אירוע מוחי, פיגור, תסמונת דאון ועוד. המיזם מאפשר תעסוקה לחברי הקהילה (בתשלום כמובן) ומזמן גם אפשרויות רבות לפעילות משקמת. לפי הנתונים באתר כיום עובדים במיזם כ-30 איש בעלי צרכים מיוחדים בני 21 ומעלה הן מהמגזר היהודי והן מהמגזר הערבי. המיזם הוקם ב- 2008 על ידי דני קוגן, אב לילד עם צרכים מיוחדים שזיהה את הצורך.
החברה מציעה פתרונות קצה אקולוגיים תפורים על פי הצרכים לסקטור העסקי, משרדי ממשלה ושלטון מקומי, בתי ספר וארגוני נוער וצרכנים פרטיים הכוללים:
• איסוף וסילוק פסולת אלקטרונית
• מיון ופירוק
• מחזור ושימוש חוזר
• גריסת מידע אלקטרוני
בניגוד לתעסוקה בסגנון הסרט הנע של מיון, הדבקה ופעולות מונוטוניות מהסוג הזה הנפוצים במרכזי תעסוקה שונים לאוכלוסיות אלה, כאן הם נדרשים למשימות יותר מורכבות ומגוונות מה שתורם לעניין רב יותר ולאפשרויות שיקום גבוהות יותר.
בנוסף לפעילות שמתבצעת במקום המיזם גם מפעיל שלוחות עבודה בעמותות נוספות כשהעבודה מתבצעת שם ובסוף אוספים את חומרי הגלם חזרה למפעל. יש גם עובדים שנשלחים לבצע את העבודה אצל חברות, כגון רפא"ל (שם עובדים 6 אנשים עם צרכים מיוחדים).
הרבה מהחברות הגדולות במשק כבר שותפות ותומכות במיזם. ואני מאמינה, כפי שפתחתי ואמרתי, שהרשימה רק תגדל עם החלת החוק החדש למיחזור פסולת אלקטרונית. יישר כוח!
בתגובה להחלטה של משרד החקלאות שמחיר ביצים מלולים ללא כלובים יהיה זהה למחיר ביצים מלולי סוללה עמותת תנו לחיות לחיות זועקת על הטעיית הצרכנים וטוענת שמחיר הביצה צריך לשקף את הערך המוסף שלה.
בבחינת יותר יקר = יותר טוב. תמחור פסיכולוגי. אנחנו אוהבים להוציא הרבה כסף כדי להרגיש טוב. האמנם המחיר הוא הדרך היחידה ליצור בידול ערכי של המוצר? האם זאת הדרך להגיע ללבו של הצרכן ולהביא לכך שהדרישה לביצי חופש תהיה גדולה יותר מהדרישה לביצים רגילות (לולי סוללה)? זה הזכיר לי את הפוסט אודות אסטרגיית השיווק של עדן מרקט שם פונים אל הצרכן בטענה שמוצר בריא יותר עולה אותו הדבר כמו המוצר הרגיל כך שבאמת אין סיבה לא להעדיף רכישת המוצר הבריא יותר. האם בימים של מחאה חברתית על כל קוטג' הגיוני יותר לדרוש שהמחיר ישאר יקר יותר כדי לבדל את המוצר?
יש כל כך הרבה דרכים שיווקיות יצירתיות לתקוף את הבעיה של העברת המסר של ערך מוסף לצרכן שקשה לי להאמין שהדרך היחידה היא להתנגד להפחתת מחירים.
ואם אנחנו כבר בנושא ביצים… למה רוב המשווקות לא משתמשות בתבניות שקופות שאפשר לראות דרכן את הביצים ולא צריך לפתוח כל תבנית כדי לוודא שאין ביצים שבורות שם לפני שהולכים לקופה (ועל הדרך שוברים כמה ביצים שכבר ישארו ללקוח שיבוא אחרינו)? האם זה רק בגלל שהן פחות אקולוגיות מתבניות הנייר המוכרות? קשה לי להאמין שבעידן מתקדם של ביו-פלסטיקה אין תבנית שוות ערך מבחינת עלות אקולוגית. ואם כבר משנים את התבנית אז אנא תמצאו פתרון לאריזה שלא נהיה חרדים עד שנגיע הביתה ונבדוק האם כל הביצים הגיעו בשלום ובשלמות.
חברת Farmigo מתוצרת הארץ (ממוקמת בתל אביב) מצטרפת לתנועה שמעודדת אוכל מקומי וטרי. הרעיון הערכי הוא להתרחק מתעשיית המזון, או נכון יותר ממזון תעשייתי. לחזור לצרכנות מזון שבה אנחנו יודעים מאיפה האוכל שאנחנו מכניסים לפה מגיע. הקשר הישיר עם יצרני המזון יאפשר למשל צמצום עלויות שינוע המזון, צמצום הצורך בהחדרת כימיקלים לתהליך ייצור המזון כדי לשפר את האחסון שלו כך שיהיה עמיד יותר לאורך זמן עד שיגיע למדף בסופר מרוחק אי שם בקצה השני של המדינה. המתעניינים יוכלו לעיין באינפוגרפיק הזה כדי ללמוד קצת על הבזבוז והזיהום באריזה ושינוע של מוצרים רחוק במקום לקשר לצרכנים הקרובים גיאוגרפית.
הוידאו הזה מסביר את הרעיון באופן ברור יותר:
האתר מאפשר לצרכן לאתר יצרני מזון בקרבת מקום מגוריו על ידי חיפוש גיאוגרפי (אפשר לראות את התוצאות כרשימה או על גבי מפה). את המקומות הרלוונטים אפשר לסנן על ידי תכולת המשלוח, יום המשלוח ועוד.
ישנה אפשרות להיות "גיבור מקומי" וליצור קבוצות קנייה על ידי יצירת מקום איסוף מרכזי. דבר זה מאפשר הוזלת המחירים לקבוצה. בין מקומות האיסוף אפשר למצוא בתי ספר, מקומות עבודה (אפילו את הגוגלפלקס).
החוות הרשומות במאגר מקבלות ממשק ידידותי לנהל את מערך המנויים, מקומות האיסוף, ההזמנות ומרכיבים נוספים. המודל העסקי של החברה כרגע נשען על חיוב היצרן ב- 2% מהמכירות שהתבצעו באותו חודש.
במסגרת הפסקת רענון מהעבודה קפצתי לקניון מלחה (מעבר לכביש) כדי לקנות שמפו טבעי לילדות, גרסת "דירה להשכיר" עם כפתורי צלילים לקטנה ועוד כמה פריטים. בדרך שטפתי את העיניים בדוכני מעצבים שהיו פזורים במרחב בין החנויות. ואז נתקלתי בדוכן של Sheeebz. השרשראות שהיו פרושות על השולחן היו מדליקות נורא וגרמו לי להיעצר ולהציץ עוד רגע. מה שתפס אותי (אם כבר נעצרתי…) היה שלט שציין שאת התכשיטים המעצבת שירה מרכיבה משאריות בדים שהיא אוספת. מיחזור אומנותי כמו שצריך. או ניצול מקסימלי של חומר גלם. איך שתרצו.
מיד ניסיתי לעבור בראש אם יש מישהו שאני מכירה שיש לה יומולדת בקרוב ולא עלה אף שם בגורל. התלבטתי אם לפרגן לעצמי איזה שרשרת מדליקה ב- 120 ש"ח אך לצערי הצבעים שהוצגו על השולחן לא היו הצבעים שאני הולכת איתם (למרות ששרשרת אחת כן היתה מתאימה בצבעים אבל החוט שחובר היה מוזהב (שאני פחות אוהבת) ואילו היה כסוף הייתי קונה לעצמי. נו שוין.
בנוסף לתכשיטים (עגילים, שרשראות) שירה גם מעצבת שרוולונים חמודים (כאן היתה התלבטות שניה שלי אם לקנות לעצמי אחד אבל כבר אבדה לי הסבלנות לעמוד ולחשוב איזה צבע מתאים לחולצה שאלך מעליה עם שרוולון), וגם מעין מטפחות ראש (נורא באופנה היום במגזר הדתי במקום כובע/מטפחת גדולים אבל כמובן לא רק למגדר הדתי).
מתוך האתר שלה: שירה גרופר בוגרת תואר בעיצוב תעשייתי מהמכון הטכנולוגי בחולון.
את העסק שלה היא התחילה מהרעיון למצוא שימוש בשאריות בדים מבגדים שתפרה. חלק ניכר מהמוצרים מיוצרים משאריות בדים איכותיים ונעימים, העיצוב מושפע מצבעי העונה השונים והמתחלפים.
העבודה בחלקה נעשית על ידי אנשים בעלי צרכים מיוחדים.
אנחנו אוהבים פנקייקס. כשזה קל להכנה אנחנו אוהבים יותר. לכן אנחנו אוהבים לקנות את התערובת של שופרסל לפנקייקס. יוצאת משם כמות יפה שמספיקה לכולנו והיא אף טעימה. עד כאן מה שטוב.
עכשיו נתייחס למה שמעצבן אותי בכל פעם שאני פותחת את האריזה. הסתכלו בעצמכם (ותסלחו לי שהתמונה לא אומנותית יותר, החבר'ה חיכו בחוסר סבלנות לפנקייק):
למה קופסת קרטון כל כך גדולה אם השקית עם התערובת מתאימה גם לחצי מהאריזה הזו??
חבל על חומרי הגלם המיותרים והתופסת לתהליך הייצור.
חבל על המקום שזה יתפוס בהטמנה (אצל אלה שלא ימחזרו – אצלנו זה כבר הגיע לגן של הילדה לפינת היצירה).
חבל על המקום בארון לאחסון הקופסה במקום לאחסן שתי קופסאות כאלה באותו שטח.
בתפקידי הנוכחי אני דירקטור ניהול מוצר בחברת אינטרנט מצליחה (בין העשרים אתרים הכי נצפים בארה"ב). אני עובדת בתחום האינטרנט מעל 12 שנים בהם עברתי תפקידים שונים וניהלתי אתרים/אפליקציות (מוצרים) שונים.
כבר זמן רב שאני משחקת עם הרעיון לעבור מהייטק של תוכנה לקלינטק. השאלה הכי מטרידה בהקשר הזה היא האם יש לי את מה שנדרש מאדם בתפקיד ניהול בכיר בתחום ניהול מוצר כאשר זה לא מוצר אינטרנטי. האם המעבר הזה ממוצר של ביטים ובייטים למוצר פיזי (למרות שיש בקלינטק גם הרבה תוכנה) אפשרי כשמדובר בתפקיד בכיר (אני חושבת שהמעבר קל יותר בתפקיד זוטרים יותר שם יש יותר מקום ללמוד ולהתלמד). השבוע נתקלתי בשאלה דומה באתר LinkedIn (צריכים להיות חברים בקבוצה Creative Product Managers כדי לראות את הדף במלואו):
היה מעניין לקרוא את התשובות שם למרות שהן די צפויות כיוון שזו קבוצה של מנהלי מוצר. לא בהכרח היינו מקבלים את אותן התשובות לו זאת היתה קבוצת משאבי אנוש שצריכה להחליט מה לעשות עם קורות חיים של מישהו שלא בא מהתחום.
השורה התחתונה שם היתה שזה בהחלט אפשרי להיות מנהל מוצר מוצלח ללא תלות במוצר עצמו אך כדי להצליח באמת על המנהל ללמוד ולהפוך למומחה התוכן בכל הנוגע לשוק בו פועל המוצר. נראה שאנשים חושבים שללמוד תחום ידע חדש קל יותר מאשר ללמוד להיות מנהל מוצר טוב. אדם שיש לו את היכולות הנדרשות ממנהל מוצר מוצלח יש לו נקודת פתיחה טובה יותר מאשר אדם ששולט בתחום התוכן אך אינו בעל מיומנויות ניהול מוצר.
מה הן המיומנויות הנדרשות ממנהל מוצר טוב? לכך אפשר וצריך להקדיש פוסט נפרד וכמובן שהרשימה משתנה בהתאם להגדרת התפקיד בכל חברה. אפשר למנות כאן כמה בכל זאת:
יכולת ניתוח שוק (המוצר, המתחרים, קהל היעד)
חזון ויכולת להגדיר מפת דרכים (קצרת טווח וארוכת טווח)
יכולת ניהול משימות (תיעדוף וביצוע)
יכולת להניע אנשים לביצוע משימות
ידע בממשק משתמש, חוויית משתמש ומיומנויות ניתוח משתמשים
על זה ועוד חייבת להתווסף התמחות בתחום התוכן, הידע והשוק שבו המוצר פועל. זה לא חייב להיות קיים ביום הראשון בתפקיד, אבל בהתאם למתי נדרש להראות תוצאות יש חשיבות רבה ללימוד מהיר אך מעמיק ככל הניתן בכל הנוגע למוצר. מנהל מוצר עם תפיסה מהירה ויכולת ניתוח יוכל מהר מאוד לאפיין את המוצר ולעמוד על החוזקות והחולשות של המוצר ומשם להטוות את מפת הדרכים הנדרשת כדי להגדיל את נתח השוק, את הרווחים ואת שביעות הרצון של המשתמשים מהמוצר.
עד כאן התיאוריה.
מה הדרך הנכונה להתחיל במסלול שבו רוצים לבצע שינוי משמעותי מבחינת סוג המוצר אותו מנהלים?
כיצד מנהל מוצר בתחום האינטרנט מוכר את עצמו כמנהל מוצר קלינטק?
כיצד מצליחים לעבור את הסינון של חברות ההשמה ומנהלי משאבי אנוש שאמורים במהירות להחליט האם המועמד/ת רלוונטיים למשרה המוצעת?
שאלות טובות. אני עדיין מחפשת תשובות. ואולי גם אמצא עבודה בתפקיד ניהול בכיר בתחום הקלינטק בסופו של דבר.
