בתגובה להחלטה של משרד החקלאות שמחיר ביצים מלולים ללא כלובים יהיה זהה למחיר ביצים מלולי סוללה עמותת תנו לחיות לחיות זועקת על הטעיית הצרכנים וטוענת שמחיר הביצה צריך לשקף את הערך המוסף שלה.
בבחינת יותר יקר = יותר טוב. תמחור פסיכולוגי. אנחנו אוהבים להוציא הרבה כסף כדי להרגיש טוב. האמנם המחיר הוא הדרך היחידה ליצור בידול ערכי של המוצר? האם זאת הדרך להגיע ללבו של הצרכן ולהביא לכך שהדרישה לביצי חופש תהיה גדולה יותר מהדרישה לביצים רגילות (לולי סוללה)? זה הזכיר לי את הפוסט אודות אסטרגיית השיווק של עדן מרקט שם פונים אל הצרכן בטענה שמוצר בריא יותר עולה אותו הדבר כמו המוצר הרגיל כך שבאמת אין סיבה לא להעדיף רכישת המוצר הבריא יותר. האם בימים של מחאה חברתית על כל קוטג' הגיוני יותר לדרוש שהמחיר ישאר יקר יותר כדי לבדל את המוצר?
יש כל כך הרבה דרכים שיווקיות יצירתיות לתקוף את הבעיה של העברת המסר של ערך מוסף לצרכן שקשה לי להאמין שהדרך היחידה היא להתנגד להפחתת מחירים.
ואם אנחנו כבר בנושא ביצים… למה רוב המשווקות לא משתמשות בתבניות שקופות שאפשר לראות דרכן את הביצים ולא צריך לפתוח כל תבנית כדי לוודא שאין ביצים שבורות שם לפני שהולכים לקופה (ועל הדרך שוברים כמה ביצים שכבר ישארו ללקוח שיבוא אחרינו)? האם זה רק בגלל שהן פחות אקולוגיות מתבניות הנייר המוכרות? קשה לי להאמין שבעידן מתקדם של ביו-פלסטיקה אין תבנית שוות ערך מבחינת עלות אקולוגית. ואם כבר משנים את התבנית אז אנא תמצאו פתרון לאריזה שלא נהיה חרדים עד שנגיע הביתה ונבדוק האם כל הביצים הגיעו בשלום ובשלמות.
חברת Farmigo מתוצרת הארץ (ממוקמת בתל אביב) מצטרפת לתנועה שמעודדת אוכל מקומי וטרי. הרעיון הערכי הוא להתרחק מתעשיית המזון, או נכון יותר ממזון תעשייתי. לחזור לצרכנות מזון שבה אנחנו יודעים מאיפה האוכל שאנחנו מכניסים לפה מגיע. הקשר הישיר עם יצרני המזון יאפשר למשל צמצום עלויות שינוע המזון, צמצום הצורך בהחדרת כימיקלים לתהליך ייצור המזון כדי לשפר את האחסון שלו כך שיהיה עמיד יותר לאורך זמן עד שיגיע למדף בסופר מרוחק אי שם בקצה השני של המדינה. המתעניינים יוכלו לעיין באינפוגרפיק הזה כדי ללמוד קצת על הבזבוז והזיהום באריזה ושינוע של מוצרים רחוק במקום לקשר לצרכנים הקרובים גיאוגרפית.
הוידאו הזה מסביר את הרעיון באופן ברור יותר:
האתר מאפשר לצרכן לאתר יצרני מזון בקרבת מקום מגוריו על ידי חיפוש גיאוגרפי (אפשר לראות את התוצאות כרשימה או על גבי מפה). את המקומות הרלוונטים אפשר לסנן על ידי תכולת המשלוח, יום המשלוח ועוד.
ישנה אפשרות להיות "גיבור מקומי" וליצור קבוצות קנייה על ידי יצירת מקום איסוף מרכזי. דבר זה מאפשר הוזלת המחירים לקבוצה. בין מקומות האיסוף אפשר למצוא בתי ספר, מקומות עבודה (אפילו את הגוגלפלקס).
החוות הרשומות במאגר מקבלות ממשק ידידותי לנהל את מערך המנויים, מקומות האיסוף, ההזמנות ומרכיבים נוספים. המודל העסקי של החברה כרגע נשען על חיוב היצרן ב- 2% מהמכירות שהתבצעו באותו חודש.
במסגרת הפסקת רענון מהעבודה קפצתי לקניון מלחה (מעבר לכביש) כדי לקנות שמפו טבעי לילדות, גרסת "דירה להשכיר" עם כפתורי צלילים לקטנה ועוד כמה פריטים. בדרך שטפתי את העיניים בדוכני מעצבים שהיו פזורים במרחב בין החנויות. ואז נתקלתי בדוכן של Sheeebz. השרשראות שהיו פרושות על השולחן היו מדליקות נורא וגרמו לי להיעצר ולהציץ עוד רגע. מה שתפס אותי (אם כבר נעצרתי…) היה שלט שציין שאת התכשיטים המעצבת שירה מרכיבה משאריות בדים שהיא אוספת. מיחזור אומנותי כמו שצריך. או ניצול מקסימלי של חומר גלם. איך שתרצו.
מיד ניסיתי לעבור בראש אם יש מישהו שאני מכירה שיש לה יומולדת בקרוב ולא עלה אף שם בגורל. התלבטתי אם לפרגן לעצמי איזה שרשרת מדליקה ב- 120 ש"ח אך לצערי הצבעים שהוצגו על השולחן לא היו הצבעים שאני הולכת איתם (למרות ששרשרת אחת כן היתה מתאימה בצבעים אבל החוט שחובר היה מוזהב (שאני פחות אוהבת) ואילו היה כסוף הייתי קונה לעצמי. נו שוין.
בנוסף לתכשיטים (עגילים, שרשראות) שירה גם מעצבת שרוולונים חמודים (כאן היתה התלבטות שניה שלי אם לקנות לעצמי אחד אבל כבר אבדה לי הסבלנות לעמוד ולחשוב איזה צבע מתאים לחולצה שאלך מעליה עם שרוולון), וגם מעין מטפחות ראש (נורא באופנה היום במגזר הדתי במקום כובע/מטפחת גדולים אבל כמובן לא רק למגדר הדתי).
מתוך האתר שלה: שירה גרופר בוגרת תואר בעיצוב תעשייתי מהמכון הטכנולוגי בחולון.
את העסק שלה היא התחילה מהרעיון למצוא שימוש בשאריות בדים מבגדים שתפרה. חלק ניכר מהמוצרים מיוצרים משאריות בדים איכותיים ונעימים, העיצוב מושפע מצבעי העונה השונים והמתחלפים.
העבודה בחלקה נעשית על ידי אנשים בעלי צרכים מיוחדים.
אנחנו אוהבים פנקייקס. כשזה קל להכנה אנחנו אוהבים יותר. לכן אנחנו אוהבים לקנות את התערובת של שופרסל לפנקייקס. יוצאת משם כמות יפה שמספיקה לכולנו והיא אף טעימה. עד כאן מה שטוב.
עכשיו נתייחס למה שמעצבן אותי בכל פעם שאני פותחת את האריזה. הסתכלו בעצמכם (ותסלחו לי שהתמונה לא אומנותית יותר, החבר'ה חיכו בחוסר סבלנות לפנקייק):
למה קופסת קרטון כל כך גדולה אם השקית עם התערובת מתאימה גם לחצי מהאריזה הזו??
חבל על חומרי הגלם המיותרים והתופסת לתהליך הייצור.
חבל על המקום שזה יתפוס בהטמנה (אצל אלה שלא ימחזרו – אצלנו זה כבר הגיע לגן של הילדה לפינת היצירה).
חבל על המקום בארון לאחסון הקופסה במקום לאחסן שתי קופסאות כאלה באותו שטח.
בתפקידי הנוכחי אני דירקטור ניהול מוצר בחברת אינטרנט מצליחה (בין העשרים אתרים הכי נצפים בארה"ב). אני עובדת בתחום האינטרנט מעל 12 שנים בהם עברתי תפקידים שונים וניהלתי אתרים/אפליקציות (מוצרים) שונים.
כבר זמן רב שאני משחקת עם הרעיון לעבור מהייטק של תוכנה לקלינטק. השאלה הכי מטרידה בהקשר הזה היא האם יש לי את מה שנדרש מאדם בתפקיד ניהול בכיר בתחום ניהול מוצר כאשר זה לא מוצר אינטרנטי. האם המעבר הזה ממוצר של ביטים ובייטים למוצר פיזי (למרות שיש בקלינטק גם הרבה תוכנה) אפשרי כשמדובר בתפקיד בכיר (אני חושבת שהמעבר קל יותר בתפקיד זוטרים יותר שם יש יותר מקום ללמוד ולהתלמד). השבוע נתקלתי בשאלה דומה באתר LinkedIn (צריכים להיות חברים בקבוצה Creative Product Managers כדי לראות את הדף במלואו):
היה מעניין לקרוא את התשובות שם למרות שהן די צפויות כיוון שזו קבוצה של מנהלי מוצר. לא בהכרח היינו מקבלים את אותן התשובות לו זאת היתה קבוצת משאבי אנוש שצריכה להחליט מה לעשות עם קורות חיים של מישהו שלא בא מהתחום.
השורה התחתונה שם היתה שזה בהחלט אפשרי להיות מנהל מוצר מוצלח ללא תלות במוצר עצמו אך כדי להצליח באמת על המנהל ללמוד ולהפוך למומחה התוכן בכל הנוגע לשוק בו פועל המוצר. נראה שאנשים חושבים שללמוד תחום ידע חדש קל יותר מאשר ללמוד להיות מנהל מוצר טוב. אדם שיש לו את היכולות הנדרשות ממנהל מוצר מוצלח יש לו נקודת פתיחה טובה יותר מאשר אדם ששולט בתחום התוכן אך אינו בעל מיומנויות ניהול מוצר.
מה הן המיומנויות הנדרשות ממנהל מוצר טוב? לכך אפשר וצריך להקדיש פוסט נפרד וכמובן שהרשימה משתנה בהתאם להגדרת התפקיד בכל חברה. אפשר למנות כאן כמה בכל זאת:
יכולת ניתוח שוק (המוצר, המתחרים, קהל היעד)
חזון ויכולת להגדיר מפת דרכים (קצרת טווח וארוכת טווח)
יכולת ניהול משימות (תיעדוף וביצוע)
יכולת להניע אנשים לביצוע משימות
ידע בממשק משתמש, חוויית משתמש ומיומנויות ניתוח משתמשים
על זה ועוד חייבת להתווסף התמחות בתחום התוכן, הידע והשוק שבו המוצר פועל. זה לא חייב להיות קיים ביום הראשון בתפקיד, אבל בהתאם למתי נדרש להראות תוצאות יש חשיבות רבה ללימוד מהיר אך מעמיק ככל הניתן בכל הנוגע למוצר. מנהל מוצר עם תפיסה מהירה ויכולת ניתוח יוכל מהר מאוד לאפיין את המוצר ולעמוד על החוזקות והחולשות של המוצר ומשם להטוות את מפת הדרכים הנדרשת כדי להגדיל את נתח השוק, את הרווחים ואת שביעות הרצון של המשתמשים מהמוצר.
עד כאן התיאוריה.
מה הדרך הנכונה להתחיל במסלול שבו רוצים לבצע שינוי משמעותי מבחינת סוג המוצר אותו מנהלים?
כיצד מנהל מוצר בתחום האינטרנט מוכר את עצמו כמנהל מוצר קלינטק?
כיצד מצליחים לעבור את הסינון של חברות ההשמה ומנהלי משאבי אנוש שאמורים במהירות להחליט האם המועמד/ת רלוונטיים למשרה המוצעת?
שאלות טובות. אני עדיין מחפשת תשובות. ואולי גם אמצא עבודה בתפקיד ניהול בכיר בתחום הקלינטק בסופו של דבר.
נראה שהפרסומות של שברולט לרכב הוולט מציגות את המוצר כרכב שמתאים לאדם מן השורה, ללא שימוש בקלף הסביבתי, ובעיקר נוגעות לחיסכון בדלק/כסף. הפרסומת:
לעומת הפרסומת של ניסן שטרחה להעביר דב קוטב מקצה העולם עד לחנייה של בעל הרכב כדי לחבק אותו על שהציל את העולם. הפרסומת:
איזו גישה תדבר יותר אל הצרכנים? האם צדק חברתי-כלכלי או צדק סביבתי? האם יש מספיק כוח קנייה מאחורי הציבור שרוצה להציל את העולם או מאחורי הציבור שרוצה להציל את הכיס הפרטי (ועל הדרך את העולם)?
האם יש לשווק מוצרים ירוקים כירוקים, או שכבר סיימנו עם המהפכה והשינוי בתפיסה ועכשיו צריך לשווק את המוצרים האלה כשווים לכל דבר ופשוט להמשיך בתהליך של אימוץ המוצר כבחירה כלכלית מוצדקת ולא רק בתירוצים שיפנו לקבוצת המאמצים הראשונים?
דוגמה נוספת שנתקלתי בה באותו עניין היא הפרסומת החדשה של עדן טבע מרקט שמדגישות שהמוצר עולה אותו הדבר רק יותר בריא (לדוגמה נקניקיות). הפעם הפנייה היא לא: "אמא, מה לא תשלמי יותר בשביל הבריאות של הילדים?" אלא: "אמא, זה גם ככה עולה אותו הדבר, אז למה לא בעצם?".
הזמן בורח לי בתקופה האחרונה ולכן איני מרבה בכתיבת פוסטים. עמכם הסליחה.
מה שכן אני מנסה לפחות לשחק עם המצלמה קצת יותר. הנה כמה מהתמונות האחרונות שלי (כמובן שיש הררי תמונות אחרות של המשפחה במקומות שונים בארץ אבל זה לא המקום…).
את התמונה הזאת צילם בעלי שמדי פעם מתנדב שיהיו תמונות שגם אני מופיעה בהן ולא רק מאחורי המצלמה:
בשבוע שעבר ביליתי בחברת עמיתי לעבודה בסניף החברה בסנט לואיס, מיזורי, ארה"ב. באחת הפגישות שישבתי שמתי לב פתאום לכיתוב על הבקבוק שהיה מונח על השולחן לידי:
"פקק קטן = פחות פלסטיק. האם שמת לך שלבקבוק הזה יש פקק צר/רזה אקולוגי? זה במטרה לתמוך במאמץ המתמשך שלנו לצמצם את ההשפעה שלנו על הסביבה. הבקבוק הזה והפקק מכילים 20% פחות פלסטיק מהבקבוק המקורי שלנו. תהיו ירוקים".
למטה וקצת פחות ברור ישנה אזהרה שבגלל שהפקק קטן יותר אז הוא מסוכן יותר לילדים בגלל סכנת חנק (כנראה גם לבעלי חיים). פרט שולי.
פקק ירוק יותר לא מכשיר את התעשייה המיותרת של ביקבוק מים אבל הוא בהחלט מדגים את הנטייה האנושית להסתכל על מה שנוח להסתכל במקום לפתור את הבעיה מהמקור.
אין שום דבר ירוק בעיצוב הזה אבל עדיין רציתי לשתף אותו כדי לשתף דבר מה מביך עליי שלא ידעתם. אני שונאת/פוחדת מבלונים. מנופחים כמובן.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא מסוגלת להתבונן בילדים קטנים שמחזיקים בלונים כי עוד רגע זה יתפוצץ להם בידיים. במיוחד בלוני הליום שמחכים להתפוצץ. שנואים עליי במיוחד ימי הולדת לילדים בגן שם הגננת חייבת לעשות פעילות עם בלונים מתפוצצים, או פעילות של הדבקת מדבקות וקישוט הבלון (שגם סופה בבלונים מפוצצים בלית ברירה).
זה לא משהו שהייתם מצפים ממני, בחורה חזקה שלא נבהלת בקלות מדברים. טוב, אז מבלונים מתפוצצים אני נבהלת מהר. כנ"ל לגבי זיקוקים (אני זאת ששמה ידיים על האוזניים עד שזה נגמר), רק שהיום יש לי תירוץ שאני צריכה להיות עם הכלב בזמן הזיקוקים כך שלא כדאי שאהיה בחוץ לצפות בהם.
חברה לעבודה היתה צוחקת עליי בכל יום הולדת. פעם פיזרה לי בלונים לא מנופחים על השולחן ופעם אחרת ציירה לי בלונים על החלון במשרד שלי.
ולענייננו -
ספסל שנראה (רק נראה) תלוי מהאוויר באמצעות בלונים. האמת העיצובית כמובן היא שהחוטים לא מגיעים עד לבלון אלא מחוזקים עד התקרה. העיצוב פרי מוחם הקודח של היפנים H220430 שקיבלו השראה מהסרט הצרפתי "בלון אדום".
